### **נתניהו: צביעות במיטבה – שחרור אסירים או שחרור לחץ?**
היום, כשאני פותח את העיתון, אני נתקל בכותרת שמזכירה לי את כל מה שקרה בשנים האחרונות: חמאס הודיע כי מחר ישוחררו 183 אסירים פלסטינים במסגרת העסקה. אלוהים, עד מתי?
אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מתמלא בתחושת אבסורד כשאני רואה את הממשלה שלנו מתמודדת עם המצב הזה. הרי כל פעם שמדובר בשחרור אסירים, נתניהו והחבר’ה שלו ממהרים להאשים את “השמאל” בכל מה שקשור לעניין. כאילו השמאל הוא איזה שד שמסתובב ברחובות ומחפש את ההזדמנות להוציא את כל האסירים מהכלא.
המשפחה של ירדן ביבס, אחד מהחטופים, שיתפה את רגשותיה לקראת שחרורו. אני לא יכול שלא לחשוב על כמה זה קשה להיות במצב הזה, אבל מה עם רגשותיהם של כל אותם אנשים שנמצאים בכלא? האם הם לא ראויים לרגש?
גורמים במערכת הביטחון בישראל אישרו כי הרשימה של החטופים שישוחררו מקובלת עליהם. זה נשמע כמו תסריט מתוך סרט מדע בדיוני, שבו כל מה שצריך לעשות זה להרים טלפון ולשאול אם הרשימה בסדר. “היי, נתניהו, מה דעתך על הרשימה?” “אה, היא בסדר, תעבירו את האסירים!”
ולשכת רה”מ, כמובן, לא מפסיקה לייצר כותרות. “קיבלנו את רשימת החטופים שישתחררו מחר, נתייחס לאחר שנבחן אותה”. זה כמו להגיד, “קיבלנו את התפריט, אבל נחשוב על זה לפני שנזמין”.
ולסיום, הפגנה “שקטה” מול שגרירות ארה”ב בתל אביב בדרישה ליישום כל שלבי העסקה. שקטה? זה כמו להגיד שהקיפוד שלי שקט כשהוא מתעורר באמצע הלילה.
אז אני שואל שוב, אלוהים, עד מתי? עד מתי נמשיך לחיות במציאות שבה כל דבר נופל על השמאל, גם כשכבר כמעט לא קיים? עד מתי נמשיך לשמוע את נתניהו מאשים את כולם חוץ מעצמו? אני לא יודע, אבל אני בטוח שהקיפוד שלי לא יוכל לשתוק על זה.
### **הצביעות שבשחרור האסירים**
האירוע הנוכחי, שבו מתבצע שחרור אסירים, הוא לא רק עוד פרק בסיפור הכואב של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא גם דוגמה מובהקת לדפוס ההתנהלות של נתניהו. כאשר מדובר בשחרור אסירים, נתניהו ממהר להציג את עצמו כגיבור הלאומי, המגן על ביטחון המדינה, בעוד הוא מתעלם מההשלכות הרגשיות והחברתיות של מעשיו.
במהלך השנים, נתניהו לא חדל להאשים את השמאל בכל מה שקשור לשחרור אסירים, כאילו הוא עצמו לא היה חלק מההחלטות הללו. הוא מציג את השחרור כצעד הכרחי, אך בפועל, מדובר במניפולציה פוליטית שמשרתת את האינטרסים האישיים שלו. כאשר הוא זקוק לתמיכה ציבורית או כאשר הוא רוצה להסיט את תשומת הלב מהבעיות הפנימיות של ממשלתו, הוא פונה לנושא השחרור, כאילו מדובר במעשה של חמלה ולא באסטרטגיה פוליטית צינית.
### **סיכום: האבסורד שבמצב**
אז מה אנחנו לומדים מכל זה? שהצביעות והדפוסים המניפולטיביים של נתניהו לא רק פוגעים באמון הציבור, אלא גם מסכנים את הביטחון הלאומי. השאלה היא, עד מתי נמשיך לחיות במציאות שבה כל דבר נופל על השמאל, גם כשכבר כמעט לא קיים? עד מתי נמשיך לשמוע את נתניהו מאשים את כולם חוץ מעצמו?
אלוהים, עד מתי?
