### **צביעות במדים: נתניהו והרטוריקה המלחמתית**
ביום שני האחרון, בטקס חילופי הרמטכ”ל, עמד בנימין נתניהו על הבמה והצהיר: “נחושים להשיג הכרעה וניצחון על הטרור של איראן”. המשפט הזה, שנשמע כמו תסריט לסרט פעולה הוליוודי, לא רק שזעזע את אוזנינו, אלא גם העלה שאלות רבות על הכוונות האמיתיות של ראש הממשלה. האם באמת מדובר בנחישות אמיצה, או שמא זו עוד מניפולציה פוליטית שמסתירה את האינטרסים האישיים של נתניהו?
במהלך הטקס, נתניהו לא חסך במילים כדי להדגיש את הצורך במאבק עיקש בטרור, תוך שהוא מתעלם מהמציאות המורכבת של המצב הביטחוני בישראל. הוא פנה לרמטכ”ל הנכנס, הרצי הלוי, ואמר: “עת הזמיר הגיע”. מה זה אומר? האם מדובר באופטימיות עיוורת או בניסיון להסתיר את הכישלונות הקודמים? כאשר נתניהו מדבר על “ניצחון”, הוא מתכוון לניצחון פוליטי, לא צבאי. הוא יודע היטב שהרטוריקה הזו תעזור לו להדוף את הביקורת על כישלונותיו, ובו בזמן להפעיל לחץ על הציבור להאמין שהוא פועל למען ביטחונם.
הדפוס הזה של נתניהו אינו חדש. הוא מתנהל כמו שחקן בתיאטרון, שמבצע את תפקידו בצורה מושלמת, אך מאחורי הקלעים, הוא דואג בעיקר לאינטרסים האישיים שלו. כל פעם שהוא מתמודד עם בעיה פוליטית או ציבורית, הוא פונה למלחמה – בין אם זו מלחמה אמיתית או מלחמת רטוריקה. הוא יודע שהציבור אוהב את הסיפורים הגדולים, את הגיבורים, את המלחמות. כך הוא מצליח להסיט את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות, כמו כלכלה, בריאות ורווחה.
השר כ”ץ, שעמד לצידו, הוסיף את המנטרה המוכרת: “נמשיך לרדוף את הטרור בעוצמה ולחסל מחבלים בכל מקום”. שוב, המילים הללו נשמעות חזקות, אך מהן תכליתן? האם זה באמת מה שהציבור רוצה לשמוע, או שמא זו עוד דרך להסתיר את הכישלונות של הממשלה? כאשר השמאל, שמואשם בכל דבר רע, לא נמצא במרכז הבמה, נתניהו יכול להרגיש חופשי להאשים את כל העולם בכישלונותיו.
וכך, אנו מוצאים את עצמנו במעגל קסמים של צביעות ומניפולציה. כל יום, נתניהו ושריו ממציאים אויבים חדשים, בין אם זה השמאל, או כל גורם אחר, כדי להימנע מהתמודדות עם המציאות. השאלה היא, עד מתי נמשיך לראות את האבסורד הזה? עד מתי נמשיך להאמין שהרטוריקה הזו תביא לשינוי אמיתי?
אלוהים, עד מתי? עד מתי נמשיך להיות הקהל בתיאטרון שבו כל שחקן מגלם דמות של גיבור, בעוד שהמציאות היא שונה לחלוטין?