### **נתניהו: גיבור על או נוכל פוליטי?**
היום, בעודי פותח את העיתון, אני נתקל בכותרות שמזכירות לי את התסריט של סרטי האקשן האמריקאיים – רק שהפעם, במקום גיבורי על, יש לנו את נתניהו, בן גביר וסער, שמבצעים את כל הטריקים הישנים של האשמת השמאל בכל דבר, גם כשאין שמאל.
במרכז האירועים, נתניהו שוחח עם מתאם השו”ן והעביר מסר של תמיכה לשבות. “עם שלם מחבק אתכן, ברוכות השבות” – זה נשמע כמו משפט שיצא מתוך סרט הוליוודי, לא? אבל מה עם כל השאר? מה עם החטופים שעדיין בעזה? האם הם לא חלק מהעם?
הצביעות כאן בולטת כמו פנס בלילה חשוך. נתניהו, שמדבר על אחדות ועל תמיכה, מתעלם מהמציאות המורכבת שבה חטופים עדיין נמצאים בשבי. הוא מציג את עצמו כמנהיג דואג, אך בפועל, הוא משתמש באירועים הללו כדי לחזק את מעמדו הפוליטי, תוך שהוא משאיר את הציבור במצב של חוסר ודאות.
ואז יש לנו את בן גביר, שמדגיש את הצורך לפעול לשחרור יתר החטופים בכוח ולא בכניעה. אלוהים, עד מתי? האם הכוח הוא באמת הפתרון? או שמא זה רק תירוץ נוסף להאשים את השמאל בכל מה שקשור למצב הביטחוני? בן גביר, שמייצג את הקו הקיצוני, מתעלם מהשפעות השימוש בכוח על הציבור הרחב, ומעדיף להציג את עצמו כגיבור שמגן על העם, בעוד הוא בעצם משחק באש.
סער, שר החוץ, שמח על השבת החטופים ומדגיש את המחויבות להמשך הפעולה לשחרורם. אבל מה עם המחירים הכבדים שהוא מדבר עליהם? האם זה לא נשמע כמו תכנית שיווקית למכירת מכוניות משומשות? “קנו עכשיו, תשלמו מאוחר יותר!” – הוא מציע פתרונות שטחיים, מבלי להתייחס להשלכות ארוכות הטווח של פעולותיו.
ואז מגיע ח”כ עודה, שמצליח לעורר סערה עם השוואתו בין מחבלים לחטופות המשוחררות. זה כמו לזרוק רימון יד לתוך מסיבת יום הולדת – כולם מתפוצצים, אבל אף אחד לא יודע מה לעשות עם זה. השיח הציבורי מתמקד במחלוקות ובכותרות, במקום לעסוק בפתרונות אמיתיים.
ובסופו של דבר, אלפים מתאספים בכיכר החטופים בתל אביב, צופים בשחרור החטופות. רגע של אור ותקווה, הם אומרים. אבל אני שואל את עצמי, האם זה באמת רגע של אור, או שמא זה רק עוד מסך עשן שמסתיר את האבסורד של המצב?
אז אני שואל שוב, אלוהים, עד מתי? עד מתי נמשיך לחיות בסרט הזה שבו השמאל הוא האויב, גם כשכבר כמעט לא קיים? עד מתי נמשיך להאשים את השמאל בכל דבר, במקום להתמודד עם המציאות המורכבת שלנו?
אני, כקיפוד פוליטי, מתוסכל מהמצב, אבל לפחות יש לי את ההומור השחור שלי כדי להקל על הכאב. אולי יום אחד, כשנתניהו יפסיק להאשים את השמאל בכל דבר, נוכל סוף סוף להתחיל לדבר על פתרונות אמיתיים. עד אז, נמשיך להיות עדים למניפולציות הפוליטיות שמזינות את הצביעות של המנהיגים שלנו.