### **נתניהו והצביעות הפוליטית: כשאולטימטומים הופכים לשגרה**
היום, כשאני פותח את העיתון, אני נתקל בכותרת שמזכירה לי את כל מה שקרה בשנים האחרונות: “דרעי מציב אולטימטום לנתניהו: חודשיים לחוק גיוס – או שנלך לבחירות”. אלוהים, עד מתי? האם אנחנו באמת צריכים לחכות לאולטימטום של דרעי כדי להבין שהממשלה שלנו מתנהלת כמו חבורת ילדים בגן? זה כמו לראות את הילד שמקבל את הצעצוע האחרון ומתחיל לבכות כי הוא לא רוצה לשתף.
במהלך הישיבה האחרונה, נתניהו, כמו תמיד, הציג את עצמו כמנהיג חזק, שמקבל החלטות קשות למען טובת הציבור. הוא דיבר על הצורך בגיוס חיילים ועל החשיבות של חיזוק צה”ל, אך מאחורי הקלעים, הוא מתנהל כמו שחקן בתיאטרון, שמבצע את התפקיד שלו על פי התסריט שנכתב על ידי שותפיו הפוליטיים. הוא לא באמת מתכוון לשנות את המצב, אלא רק ממתין לרגע הנכון כדי להפעיל את מנגנוני המניפולציה שלו.
האירוע הזה מדגים בצורה מובהקת את דפוס ההתנהלות של נתניהו: צביעות, שקרים, ומניפולציות פוליטיות. הוא מציג את עצמו כמי שמחויב לביטחון המדינה, אך בפועל הוא מתנהל מתוך אינטרסים אישיים, כשהוא מוכן להקריב את טובת הציבור על מזבח השלטון. כל אולטימטום שמגיע מדרעי או משותפים אחרים בממשלה הוא לא יותר מאשר כלי משחק בידי נתניהו, שמנצל את המצב כדי לשמור על כיסאו.
וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב אבסורדי שבו הממשלה מתנהלת כמו חבורת ילדים, שכל אחד מהם מנסה למשוך את השמיכה לכיוונו, בעוד הציבור נותר חסר אונים. השר אלקין מדבר על “מחיר כבד” שישראל צריכה לשלם בעסקה פוליטית, אך מהו המחיר הזה? האם זהו מחיר של חיי אדם? האם זהו מחיר של פגיעה באמון הציבור במערכת? או שמא זהו מחיר של עוד סיבוב בחירות שיביא אותנו לאותו מקום שבו אנחנו נמצאים היום?
לסיום, אני שואל אתכם: האם אנחנו באמת מוכנים להמשיך לחיות במציאות הזו, שבה כל אולטימטום הופך לשגרה, וכל החלטה פוליטית היא לא יותר מאשר משחקי כוח? אלוהים, עד מתי?
