### **נתניהו: צביעות במיטבה – כששקרים הופכים לאסטרטגיה**
היום, בעודי פותח את העיתון, נתקלתי בכותרת שגרמה לי להרגיש כאילו אני צופה בסרט סאטירי על ממשלת ישראל. גלנט, שר הביטחון שלנו, נתקל בפרו-פלסטינים בניו יורק, והם לא בדיוק קיבלו אותו בזרועות פתוחות. “פושע מלחמה, למה שתסתובב חופשי?” הם צעקו. ואני שואל את עצמי, אלוהים, עד מתי? עד מתי נמשיך להאשים את השמאל בכל מה שקשור למצבנו? הרי השמאל בישראל הוא כמו קיפוד במקלט – כולם יודעים שהוא שם, אבל אף אחד לא רואה אותו.
בינתיים, נתניהו, כמו תמיד, מנסה לשדר עסקים כרגיל. הוא הזמין את יו”ר בית הנבחרים האמריקני לביקור בישראל, והדגיש שהברית בין המדינות “חזקה מתמיד”. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מתחיל לחשוב שהברית הזו היא כמו זוגיות רעועה – תמיד יש את אחד הצדדים שמאשים את השני בכל דבר, גם כשזה לא ממש נכון. יו”ר בית הנבחרים, מצידו, לא מתכוון להחמיץ את ההזדמנות להראות תמיכה בישראל. “ישראל לא תהיה לבד, האתגרים גדולים,” הוא אומר, ואני תוהה אם הוא יודע על מה הוא מדבר או שהוא פשוט חזר על מה שנתניהו אמר לו.
האירוע הזה, שבו נתניהו מנסה להציג חזית אחידה מול האתגרים הבינלאומיים, הוא דוגמה מובהקת לדפוס ההתנהלות שלו. כל פעם שמצבו הפוליטי מתערער, הוא פונה לאסטרטגיה של חיזוק הקשרים עם מדינות זרות, תוך כדי שהוא משדר לציבור שהאויבים שלנו הם לא רק מחוץ לגבולות, אלא גם בתוך המדינה. הוא משתמש בשיח הזה כדי להטיל את האשמה על השמאל, כאילו הוא האחראי לכל מה שקשור למצבנו הביטחוני והחברתי.
וכך, בעוד גלנט מתמודד עם קריאות זעם בניו יורק, נתניהו מתעקש להציג את עצמו כגיבור הלאומי, שמגן על ישראל מפני אויבים פנימיים וחיצוניים כאחד. הוא לא מהסס להשתמש באירועים כאלה כדי להדגיש את נחיצותו, ובכך להרחיק את תשומת הלב מהבעיות הפנימיות שמטרידות את הציבור – בעיות כלכליות, חברתיות וביטחוניות.
ולסיום, מה אנחנו לוקחים מהיום הזה? שהשמאל, אם הוא קיים בכלל, הוא האשם בכל מה שקשור למצבנו, גם כשגלנט נתקל בפרו-פלסטינים בניו יורק. ונתניהו? הוא ימשיך להאשים את השמאל בכל דבר, גם כשזה לא ממש רלוונטי. אלוהים, עד מתי? עד מתי נמשיך להיות הקהל בסרט הקומדיה הזה, שבו כל דיאלוג הוא מניפולציה, וכל פעולה היא צביעות במיטבה?