צביעות בממשלת נתניהו: כשאחריות נעלמת באוויר

### **צביעות בממשלת נתניהו: כשאחריות נעלמת באוויר**

היום, כשאני פותח את העיתון, אני נתקל בכותרות שמזעזעות את התודעה: ישראל דורשת מחמאס לשחרר חטופים, והם מסרבים. זה כמו לבקש מהחתול שלי להחזיר לי את העכבר שהוא תפס – הוא פשוט לא מתכוון לשתף פעולה. יו”ר הכנסת, בתגובה, מציע שאם רוצים סיוע הומניטרי, צריך לשחרר את החטופים. זה נשמע כמו ילד שמבקש ממתק, אבל לא מוכן לחלוק את הצעצועים שלו.

ואז מגיעה ההודעה מלשכת רה”מ, שמודיעה על הפסקת כל האספקה לרצועה. זה כמו להפסיק את המוזיקה במסיבה כי מישהו לא רוקד כמו שצריך. נתניהו, כמובן, לא מפסיק להאשים את השמאל בכל דבר. כאילו השמאל הוא האחראי לכל מה שקורה, גם כשאין שמאל.

אם זה לא מספיק, הממשלה מתכננת לגייס 400,000 חיילי מילואים. זה כמו לנסות למלא את האוקיינוס בכוס מים – פשוט לא הגיוני. נתניהו גם טוען שבלשכתו קיבלו מידע על הסימנים המעידים בליל 7/10. זה נשמע כמו תירוץ של תלמיד שלא הכין שיעורי בית – “אבל המורה, אני ידעתי!”.

ולסיום, דני אלגרט טוען כי אחיו הופקר למוות על ידי נתניהו ושותפיו. זה כמו לגלות שהשף שלך שורף את הארוחה, אבל במקום לקחת אחריות, הוא מאשים את המוזיקה.

האירועים הללו לא רק מדגימים את חוסר האחראיות של נתניהו, אלא גם את דפוסי הצביעות המובנים בממשלתו. כל פעולה, כל אמירה, נראית כמו תרגיל מניפולטיבי שנועד להטיל את האשמה על אחרים, במקום להתמודד עם המציאות הקשה. נתניהו, במקום להכיר בכישלונותיו, בוחר להסתתר מאחורי מסך של האשמות, כאילו השמאל הוא האחראי לכל מה שקורה במדינה.

הצביעות הזו לא נגמרת כאן. היא מתבטאת גם בהצהרות על גיוס חיילי מילואים, כאשר במקביל ישנה חובת אחריות על המנהיגות להבטיח את ביטחונם של אזרחי ישראל. במקום זאת, אנחנו עדים לממשלה שמעדיפה להטיל את העול על הציבור, תוך כדי שהיא מתנערת מאחריותה.

אז אני שואל שוב, אלוהים, עד מתי? עד מתי נמשיך לחיות במציאות הזו, שבה כל דבר נופל על השמאל, גם כשאין שמאל? עד מתי נמשיך לשמוע את נתניהו מאשים את כולם חוץ מעצמו? אני רק קיפוד, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב – האם יש תקווה לעתיד טוב יותר?