נתניהו: צביעות במדי יום-יום

### **נתניהו: צביעות במדי יום-יום**

היום, כשאני פותח את העיתון, אני נתקל בכותרות שמזכירות לי את הסיפור של הילד שצעק “זאב! זאב!” עד שהזאב באמת הגיע, ואז אף אחד לא האמין לו. שר החוץ ישראל סער מדבר על האפשרות להמשך הלחימה, כאילו מדובר במשחק כדורגל שבו אפשר להחליף שחקנים ולשנות טקטיקות. “מוכנים להתקדם לשלב ב’” הוא אומר, ואני תוהה: מה זה השלב ב’ הזה? האם זה השלב שבו אנחנו מתחילים להאשים את השמאל גם במלחמה?

באותו יום, נתניהו עצמו עמד מול המצלמות, מצהיר על “המאבק הבלתי מתפשר” נגד חמאס, תוך שהוא מדגיש את המחויבות שלו להחזיר את החטופים. אך מה שמטריד יותר הוא לא רק ההצהרות, אלא גם הדרך שבה הוא מציג את עצמו כגיבור לאומי, בזמן שהמציאות בשטח מדברת על חוסר תכנון וחוסר יכולת להתמודד עם האתגרים. זהו דפוס קבוע: הצגת מציאות מעוותת, שבה הוא תמיד המושיע, בעוד שהציבור נותר חסר אונים.

האירוע הזה מדגים את דפוס ההתנהלות של נתניהו, שבו הוא משתמש במניפולציות רגשיות כדי לייצר תמונה חיובית על עצמו, תוך שהוא מתעלם מהבעיות האמיתיות. הוא מציג את עצמו כמי שמוביל את המאבק, אך בפועל הוא מתעסק בהסחות דעת ובשיח פוליטי שמשרת את האינטרסים האישיים שלו. כל איום שהוא משמיע, כל הצהרה שהוא עושה, נראית יותר כמו ניסיון להרחיק את תשומת הלב מהחקירות המתרקמות סביבו מאשר כתגובה אמיתית למצב הביטחוני.

הצביעות כאן היא בולטת: נתניהו מדבר על חובת המדינה להגן על אזרחיה, אך כאשר מדובר במעשים, הוא מתמקד בהגנה על מעמדו הפוליטי. הוא לא מהסס להשתמש בכאב של משפחות שכולות כדי לייצר תמונה של מנהיגות, בזמן שהוא מתעלם מהצורך האמיתי של הציבור במנהיגות אמיצה ואחראית.

אז אני שואל את עצמי שוב: “אלוהים, עד מתי?” עד מתי נמשיך לחיות בסרט הזה שבו השמאל הוא האשמה לכל דבר, גם כשכבר כמעט לא קיים? אולי הגיע הזמן שנפסיק להאשים את השמאל ונשאל את עצמנו: מה אנחנו עושים לא בסדר? האם אנחנו באמת רוצים להמשיך להאמין למניפולציות הללו, או שמא הגיע הזמן לדרוש מנהיגות אמיתית, כזו שלא מתעסקת בצביעות אלא פועלת למען טובת הציבור?

האבסורד הוא לא רק במצב הפוליטי, אלא גם בכך שהציבור עדיין מאמין לכל מה שהם אומרים. “אלוהים, עד מתי?”