### **נתניהו והשמאל: הצביעות שבשיח הפוליטי**
היום, כשאני פותח את העיתון, אני נתקל בכותרות שמזכירות לי את הסיפור על הילד שצעק “זאב!”. רק שהפעם, במקום זאב, יש לנו את השמאל. כן, השמאל, אותו שד שנשאר רק באגדות, אבל איכשהו מצליח להיכנס לכל שיחה פוליטית. לשכת ראש הממשלה הודיעה על הכנות להוצאת משלחת לדוחא, והקבינט יתכנס לדיון בשלב ב’ של העסקה. אני תוהה, האם השמאל גם אחראי על זה? הרי אם נתניהו היה יכול, הוא היה מאשים את השמאל גם אם היה מדובר במזג האוויר. “אלוהים, עד מתי?”
במהלך הישיבה, נתניהו הציג את המהלך כצעד היסטורי, שמטרתו להביא שלום וביטחון לישראל. הוא דיבר על הצורך בשיתוף פעולה עם מדינות ערב, תוך שהוא מציג את עצמו כמנהיג שמוביל את המדינה לעתיד טוב יותר. אך מתחת לפני השטח, ניתן לראות את הצביעות שבדבריו. הרי לא מדובר כאן בשאיפה אמיתית לשלום, אלא בניסיון לייצר תדמית חיובית לקראת הבחירות הקרובות, תוך כדי שהוא משאיר את הציבור במצב של חוסר ודאות.
האירוע הזה מדגים היטב את דפוס ההתנהלות של נתניהו, שמבוסס על מניפולציה ושימוש באינטרסים אישיים על חשבון הציבור. כל מהלך שהוא מבצע, כל הצהרה שהוא משמיע, נראית כאילו היא נועדה לשרת את טובתו האישית ולא את טובת המדינה. הוא מצליח להציג את עצמו כמנהיג אחראי, בעוד שבפועל הוא מתמרן את הציבור כדי להסתיר את הכשלים הממשלתיים והאישיים שלו.
הדפוס הזה לא חדש. נתניהו כבר שנים רבות משתמש בשיח השמאלי כאויב דמוני, שמספק לו את התירוץ להימנע מהתמודדות עם בעיות אמיתיות. כל בעיה, כל כישלון, כל החלטה שנויה במחלוקת – השמאל תמיד שם, מוכן לשמש כקרבן. כך הוא מצליח לה divert את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות שמטרידות את הציבור, כמו יוקר המחיה, מערכת הבריאות, והחינוך.
ובסוף, אני שואל את עצמי: “אלוהים, עד מתי?” עד מתי נמשיך לחיות בעולם שבו השמאל הוא האשמה לכל דבר, גם כשאין שמאל? אולי הגיע הזמן שנפסיק לחפש את השמאל ונתחיל לחפש פתרונות אמיתיים לבעיות שלנו. הגיע הזמן שהציבור ידרוש מנהיגות אמיצה, כנה ואחראית, ולא עוד מניפולציות ציניות שמשרתות את טובת הנאה האישית של נתניהו.
