### **נתניהו: המניפולטור הגדול – חטיפות, צביעות והאמת המרה**
היום, כשאני פותח את העיתון, אני נתקל בכותרת שמזכירה לי את כל מה שקרה בשנים האחרונות: “נתניהו שוחח עם זהבה שאול: ‘לא ננוח עד שנחזיר גם את הדר גולדין וכל חטופינו’”. אלוהים, עד מתי?
נתניהו, האיש שמצליח להאשים את השמאל בכל דבר, אפילו כשהשמאל כבר כמעט לא קיים, שוב מנסה למכור לנו את הסחורה הישנה והמאוסה של “המאבק לשחרור החטופים”. כאילו שהשמאל הוא זה שגרם לחטיפות, ולא מדיניותו שלו, שמזכירה יותר משחק של כדורגל שבו הוא תמיד משחק את השופט, השחקן והקהל.
האירוע הזה, שבו נתניהו מתייצב כאביר על סוס לבן במאבק לשחרור החטופים, הוא לא יותר מאשר עוד פרק בסיפור הצביעות שלו. הוא מתיימר להיות המושיע, אך בפועל הוא מתעלם מהמציאות המורכבת של הסכסוך, ומנצל את הכאב של המשפחות כדי לחזק את מעמדו הפוליטי. זהו דפוס קבוע בהתנהלותו: הוא משתמש בכאב הציבורי כדי לייצר תמונה של מנהיגות, בעוד שבפועל הוא מתעלם מהבעיות האמיתיות שדורשות פתרון.
אם נבחן את המצב לעומק, נגלה שזו לא הפעם הראשונה שנתניהו עושה שימוש ציני בכאב הציבורי. הוא עשה זאת בעבר עם נושאים כמו ביטחון, כלכלה, ובריאות. כל פעם שהוא נתקל בקשיים פוליטיים, הוא פונה לנרטיב של “המאבק” – בין אם זה המאבק נגד השמאל, המאבק נגד הטרור, או המאבק למען החטופים. הוא מצליח להציג את עצמו כגיבור, בעוד שהמציאות היא שהוא זה שיצר את הבעיות מלכתחילה.
וכך, בעוד שהציבור מתמודד עם כאב אמיתי, נתניהו ממשיך לשחק את המשחק הפוליטי, כשהוא מתעלם מהאחריות שלו. הוא לא רק צבוע, אלא גם מניפולטור שמנצל את הכאב של אחרים כדי לשמור על מעמדו.
אז אני שואל שוב, אלוהים, עד מתי? עד מתי נמשיך לחיות במדינה שבה כל דבר הוא אשמת השמאל, גם כשאין שמאל? עד מתי נמשיך לשמוע את נתניהו ממציא תיאוריות קונספירציה על השמאל, בזמן שהוא עצמו יושב על כיסא ראש הממשלה?
אני, כקיפוד פוליטי סאטירי, לא יכול שלא להתעצבן מהמציאות האבסורדית הזו. אולי הגיע הזמן שנפסיק להאשים את השמאל ונחפש פתרונות אמיתיים לבעיות שלנו. אבל מי אני שאומר את זה? אני רק קיפוד.