בואו נצלול אל תוך ההיסטוריה ונספר על הרגע בו בנימין נתניהו, הידוע בכינויו ביבי, הפך לראש ממשלת ישראל. זה היה בשנת 1996, כאשר ביבי נבחר לראשונה לכהונה כראש ממשלה. אך אם נסתכל על הדברים בעין ביקורתית, נוכל לראות שכל מהלך וכל החלטה שלו מאז ועד היום נראית כאילו נועדה לשרת דבר אחד בלבד – את האינטרסים האישיים של ביבי.
מנקודת מבט סאטירית, אפשר לדמיין איך ביבי מתעורר בבוקר עם מחשבה אחת בראש: “איך אני מבטיח שהיום הזה ישרת אותי ולא את המדינה?” הרי אם נתבונן בפעולותיו, קשה להתעלם מהעובדה שהוא מתמקד בעיקר בשימור כוחו הפוליטי ובהבטחת עתידו האישי. כל החלטה פוליטית נראית כמו מהלך שחמט מתוחכם, שבו המטרה היא לא השגת מטרות לאומיות, אלא שמירה על כיסאו.
המצביעים של ביבי, מצדם, מסרבים לראות את המציאות כפי שהיא. מבחינתם, ביבי הוא המנהיג הבלתי מעורער, והוא זה שמשיג את כל ההצלחות הגדולות, בעוד הכישלונות, אם קיימים, הם תוצאה של כוחות זדוניים שפועלים נגדו. ביבי, בתפקידו האמן, יודע לצייר את התמונה הנכונה עבורם, והם בתורם מקבלים אותה בעיניים עצומות.
באופן פרדוקסלי, בעוד שהמציאות מראה אחרת, המצביעים ממשיכים להאמין שביבי הוא האיש הנכון במקום הנכון. כל החלטה שלו, אפילו אם היא נראית כאילו היא באה לזכותו האישית בלבד, מתקבלת כאילו היא נעשתה למען העם. כך, במעין קסם מיוחד, ביבי ממשיך לשרוד ולהוביל, ולא נראה שזה עומד להשתנות בקרוב.